ז'ומנה חדד על גורלו של המגזין הספרותי הארוטי הראשון בעולם הערבי

שפתיים, תסרוקת, סנטר, מצח, גבות, ריסים, טבעות, סגנון, יופי, שיער שחור, דניאל מורדזינסקי

צילום: דניאל מורדזינסקי


ג'ומאנה חדד היא אולי לא שם דבר בחלק זה של העולם, אבל במולדתה לבנון, המשוררת, הפעילה והעיתונאית היא קצת מפורסמת, מכובדת על ידי כמה ותיעבת אחרים. היא חייבת את מעמדה הציבורי השנוי במחלוקת גוּף , המגזין הרבעוני שהשיקה בשנת 2009. המגזין היחיד מסוגו שיצא בערבית,גוּףמכסה נושאים כמו מיניות וארוטיקה, נושאים שנתפסים כטאבו בחלק גדול מהעולם הערבי. חדד היא גם תומכת חריפה בזכויות נשים, מחברת מספר ספרים (כוללהרגתי את שחרזאדה: וידויים של ערביות כועסות), והאישה הראשונה שערכה את דפי התרבות של היומון הלבנוניא-נהר.

אז חשבנו שזה מתאים, נכון להיום יום שוויון האישה , להדביק את חדד על זה בדיוק.

קשור: 15 ספרים ששינו נשים לנצח

איך התחלת להתעניין בזכויות נשים?


אנשים רבים אומרים שביירות [שבה גדלה חדד] משוחררת ומשחררת הרבה יותר מערים או מדינות ערביות אחרות, אך יש עדיין סטנדרט כפול במידה רבה לגבי אופן ההתייחסות, ההתייחסות או ההתבוננות אל הנקבות. זה גם היה חלק מהחינוך שלי. גדלתי במשפחה מאוד שמרנית. אני חושב שהמרכיב הראשון שעזר לי להבין שזה לא החיים שרציתי לעצמי היה הקריאות שלי. אני אומר שספרים, במובן מסוים, הצילו את חיי וגרמו לי להיות כפי שאני היום. אבי, למרות שהיה מסורתי מאוד, היה קורא נלהב והוא נתן לי את האהבה הזו לספרים ואהבת הקריאה. והקריאות האלה היו חיוניות בשבילי כי גדלתי בעיר שסבלה גם ממלחמה ואלימות ופחד. אז זה עזר לי לחיות חיים שלא היו זמינים לי. והם נתנו לי את הכמיהה הזו לחופש ובחירה בעיקר.



ואז כשהתחלתי לכתוב, כל הרעיונות האלה התחילו להיות ברורים בראשי. כשאתה כותב אתה לא רק מבטא את מה שאתה יודע, אתה גם מחפש בנשמתך דברים שלא היית יכול לשים עליהם את האצבע; ומילים עוזרות לך לשים עליהן את האצבע. זה היה תהליך. אני חושבת שבשירה שלי הבעתי כעס על המצב של נשים בחלק שלי בעולם. כשהתחלתי להוציא את המגזין שלי,גוּףשהייתה הראשונה מסוגה בעולם הערבי, הבנתי גם מכל התגובות שקיבלתי, אם בעד או נגד הפרויקט הזה, שיש עדיין הרבה אפליה וסטנדרטים כפולים.


קשור: מה שהתקשורת טועה בעקביות לגבי נשים מוסלמיות והג'אג'אב

קח אותנו לשנת 2008 כשהחלטת להתחילגוּף.


התחלתי לחשוב על זה בשנת 2008 והגיליון הראשון פורסם בשנת 2009. רציתי ליצור מגזין אבל רציתי שהוא יהיה - צריך שהוא יהיה - שונה. רציתי שזה יביא משהו חדש לוויכוח על מצב זכויות האדם בעולם הערבי. אני אפילו לא אגיד זכויות נשים כי גברים ונשים סובלים שניהם בעולם הערבי מדיכוי המיניות שלהם, מכל הטאבו שמוטל עליהם. ברור שנשים סובלות יותר בגלל זה. אבל גם גברים סובלים. רציתי לעשות משהו בנידון. בניתי גם רשת של אמנים וסופרים מהעולם הערבי שהתעניינו בנושא הזה כמוני. אז כך חשבתי על יצירת מגזין שעוסק בארוטיקה ובגוף.

המשכנו לפרסם את המגזין במשך כשנתיים לפני שנאלצנו סוף סוף להשהות. אני רק אגיד הפסקה כי לא הייתה תמיכה כספית כלשהי ולא היה פרסום. הרבה לקוחות וסוכני פרסום אמרו שזה יותר מדי בשבילם, מסוכן מדי להיות מותג בפרסום כזה. זה גם מראה צביעות רבה בעולם הערבי. כי אם אתה מגיע לביירות, למשל, אתה מסתובב ברחובות ומסתכל על כל שלט חוצות - שום דבר לא נמכר בלי להשתמש בגופי נשים לקידום המוצר הזה או הטלוויזיה הזו או כל דבר אחר. רציתי מגזין שרוצה לשקף את הנושאים האלה, בצורה תרבותית, בצורה חכמה, [אבל זה] נחשב נועז מדי.

קשור: הרמת הרעלה: שרה שמסווארי על צילום החיג'אב

צהוב, גופן, פרק כף היד, כרזה, עיצוב גרפי, איור, פרסום, גרפיקה, עצם, כיתוב תמונות, באדיבות ג'ומאנה חדד

צילום: באדיבות ג'ומאנה חדד


מה הייתה תגובתו הראשונית של הציבור?

ובכן, אפשר לומר שדלתות הגיהינום נפתחו בפניי, אבל ציפיתי לזה. זה לא שהופתעתי או הזדעזעתי. אפילו בשנת 2009, שהיה קצת יותר טוב מהיום, כי הקיצוניות נמצאת בעלייה. אבל גם אז, בשנת 2009, לא היה עולה על הדעת להוציא מגזין כזה. ומה שהחמיר, כמובן, היה שזו אישה שמפרסמת את זה. אז קראו לי לכל מיני שמות וקיבלתי כל מיני איומים. אבל, לא הרשיתי להם להפחיד אותי אז המשכתי. וגם נלחמתי נגד הצנזורה בעזרת שני אנשים מדהימים שהיו אז שר הפנים ושר ההסברה, שעמדו לצידי וסירבו להיכנע ללחצים שהגיעו מכל הצדדים וביקשו מהם להפסיק להוציא את המגזין .

אתה מדבר הרבה על מין ושחרור מיני. עד כמה זה חשוב לפמיניזם בעולם הערבי?

אני חושב שאי אפשר לדון בזכויות האישה מבלי לדון בשתי סוגיות עיקריות אחרות. אם אתה מדבר על זכויות נשים מבלי לדון בשני הנושאים העיקריים האחרים, היית מסתתר מאחורי האצבע שלך. אחד משני הנושאים הללו הוא בהחלט הדת והשפעת הדת על אנשים בעולם הערבי. הוא שולט בהמונים; זה שטיפת מוח וזה מפלה כלפי נשים. אנשים רבים מדברים על זכויות נשים וכבוד האישה אך מפחדים מכדי לדבר על דת.

מרכיב נוסף שצריך לדון בו הוא כמובן שחרור מיני. וכשאני אומר שחרור מיני, לרוב אנשים לא מבינים זאת, במיוחד בעולם הערבי. הם חושבים שאני קורא לנשים פשוט ללכת בעירום ברחובות ולקיים יחסי מין עם כל גבר שהן פוגשות. וזו כמובן דרך להכפיש את השיח שלי. כשאני מדבר על שחרור מיני זה בעיקר על אנשים שמחזיקים בגופם ומחליטים בעצמם מה הם רוצים לעשות עם הגוף הזה. בין אם זה לישון עם 10 גברים בכל יום, או לא לישון עם אף גבר בכלל ומחכה להתחתן. אבל אתה צריך להיות זה שמחליט. לא ניתן לצפות ממך להישאר בתול עד שאתה נשוי אם זו לא בחירה שלך. אם אתה נלחם בבחירה הזו כל יום ואם אתה חי חיים אומללים בגלל הבחירה הזו, זו לא בחירה, זו הטלה.

ציוד אודיו, מיקרופון, מכשיר אלקטרוני, טכנולוגיה, דיבור בפומבי, יופי, מערכת כריזה, מעמד למיקרופון, אביזר אודיו, דיבור, דניאל מורדזינסקי

צילום: באדיבות ג'ומאנה חדד

כתבת את הספר שלך הרגתי את שחראזדה לתת מענה לכמה מהקלישאות שיש לאנשים במערב כלפי נשים ערביות. מה אתה רוצה שאנשים במערב יידעו על נשים ערביות מודרניות?

כתבתיהרגתי את שחראזדהמשתי סיבות, למעשה: ראשית, כמו שאמרת, כי נמאס לי מכל הקלישאות וההכללות שנעשו על נשים ערביות במערב; מצד שני, כתבתי את זה גם לנשים ערביות כי אני חושב שאנחנו נופלים לפעמים למלכודת של קורבנות ולא עושים מספיק כדי לשחרר את עצמנו. לדוגמה, נשים רבות מדברות על זכויות נשים ועל שחרור אך אינן מבינות או מקבלות כי הדבר צריך לבוא עם עבודה קשה, במיוחד עם עצמאות כלכלית. אם אתה באמת רוצה להיות חופשי ומשוחרר, אתה צריך להיות אחראי סופית על עצמך בראש ובראשונה. זהו מחיר שרוב הנשים הערביות לא היו מוכנות לשלם עד עכשיו. יש אחוז גבוה מאוד של נשים שלומדות במכללה אך מגדלות בצורה כזו שהן מאמינות שהמטרה הסופית בחיי נשים היא למצוא את הבעל המושלם והתארים הם רק דרך להעביר זמן. אז הספר נועד גם לנשים ערביות ולאמהות ערביות. מי מגדלים את כל הגברים המאצ'ואים האלה ואת כל הנשים הכנועות האלה? האימהות. אז נשים הן שותפות נגד עצמן.

מבחינת ההשקפה כלפי נשים ערביות במערב, קל מדי ליפול להכניס את כל האנשים לאותה קבוצה ולומר למשל, 'כל המוסלמים הם טרוריסטים'. כל הנשים המוסלמיות מדוכאות וכו '. אני חושב שחשוב מאוד להתמקד במאבק אישי וסיפורי הצלחה על מנת לוודא שההבנה הזו לגבי העולם הערבי תתבהר. כי יש הרבה אנשים מדהימים: אמנים, סופרים, אינטלקטואלים, נשים עסקיות ואנשי עסקים שמגיע להם לשים את אור הזרקורים על הילדה בת ה -12 שנשואה בכוח או בסיפורים איומים של מום באברי המין. אינני מכחיש את חשיבותם של סיפורי האפליה והתעללות. חשוב מאוד להתמקד גם בסיפורים אלה על מנת לסייע בהעלאת המודעות. אבל, כדי לאזן את הדברים חשוב גם להראות שלא כל הנשים הערביות הן כאלה. ולא כל הערבים הם כאלה. התבוננות באנשים כאינדיבידואלים היא הכרחית ופרודוקטיבית בשלב זה של ההיסטוריה שבה כל יום אנשים בכל מקום בעולם פשוט קוראים סיפורים על טרור ואנשים חותכים את גרונם של אנשים אחרים ואת כל המציאות הנוראית הזו שאנו צריכים לחיות איתה.

פרסום, פוסטר, גרפיקה, עיצוב גרפי, אנימציה, דמות בדיונית, בדיה, דניאל מורדזינסקי

צילום: באדיבות ג'ומאנה חדד

הניו יורק טיימסקרא לך אופרה של לבנון. קראו לך גם קארי בראדשו מביירות. האם אתה אוהב את ההשוואות האלה?

לגבי קארי בראדשו מביירות, אני לא רואה בזה מחמיא כי ראיתי את הסדרה, וכמו כמעט בכל מקום, אהבתי אותה - היו בה כמה דברים טובים - אבל אי אפשר להשוות אישה שכותבת על מיניות ב המותרות והנוחות של עיר כמו ניו יורק עם מאבקיה של אישה שכותבת על מיניות ושחרור מיני במקום כמו ביירות, שבה כל מילה ומילה מציירות את ההתקפות והאיומים והעלבונות שלה. אז אני חושב שכדאי שנשים כל אדם בהקשר אחר. אני חושב שהמטרה שעל הפרק כאן היא שונה. המטרה של [קארי בראדשו] היא, במובן מסוים, בידור, למרות שהיו כמה ניסיונות לחקור את עצמם. אני מעריך את זה אבל המטרה שלי היא להיות אחד האנשים שתורמים לשינוי המציאות. וזו מציאות קשה מאוד.

מצד שני, אני בהחלט לא מתאים לאופרה. אני מעריץ גדול של מי שהיא ומה שעשתה. אז זו באמת הייתה מחמאה ענקית שהופנתה אליי ואני מקווה שיום אחד אצליח לעלות לתיאור כזה.